אורית אבן חן, מורה מראשל"צ, התאהבה מילדותה בשפה האנגלית • כעת היא עובדת עם צעירים יהודים שמגיעים מחו"ל להתנדב כעמיתי הוראה לשפה בארץ • היא מלינה אותם בביתה, משתתפת בשמחותיהם, ואף טסה לבקר אצלם מעבר לים • השבוע ראה אחד מהם יירוט טילים מהחצר שלה: "זאת ציונות".
בשבת שעברה, בצהריים, עמדו המורה לאנגלית אורית אבן חן ואדוארד בן ה־22 בחצר ביתה של אורית בראשון לציון. את הדרמה הביטחונית שהתרחשה בדקות הבאות מכיר כל ישראלי שחי כאן, אבל לאדוארד, שהגיע מאנגליה, המראה שנגלה לעיניהם היה חדש.
"פתאום נשמעו אזעקות, וראינו בשמיים, ממש מעלינו, יירוטים של כיפת ברזל", משחזרת אורית. "מייד נכנסנו לתוך הבית ורצנו לממ"ד, יחד עם בעלי והילדים. למזלנו, אדוארד סידר את החדר המוגן מראש, והיה לכולנו נעים מאוד לשהות בו".
אדוארד דניאל שלום, יהודי מלונדון, מתגורר בחודש וחצי האחרונים אצל אורית (51) ולן בממ"ד בדירתה. הוא הגיע לפני שנה לבית הספר שבו מלמדת אורית בראשון לציון, כחלק מהפרויקט המיוחד "מסע מורים", ועד שעבר לביתה השתכן בדירת שותפים שהוקצתה לו מטעם הפרויקט במרכז הארץ.
"מסע מורים", של ארגון מסע, הושק לפני 13 שנים, ובמסגרתו מגיעים בכל שנה לישראל כ־160 צעירים וצעירות יהודים מרחבי העולם כדי ללמד אנגלית בבתי ספר ברחבי הארץ, כתגבור למורים ישראלים, במשך עשרה חודשים. עד כה השתתפו בפרויקט יותר מ־1,000 צעירים, חלקם נשארו בארץ, עשו עלייה, ואף נישאו לבני זוג ישראלים. כשליש מהמורים שמשתתפים מדי שנה, 60 במספר, מגיע לישראל על ידי חברת "החוויה הישראלית", שהיא חברת בת של הסוכנות היהודית, המפעילה את התוכנית, ובסיוע משרד החינוך.
"אדוארד היה ממש קול עם היירוטים", משחזרת אורית. "הוא קיבל המון טלפונים מודאגים מחברים שלו, והרגיע אותם. ממש לא פחד. הוא החליט להישאר בארץ אחרי שסיים ללמד בבית הספר שלי, וכעת הוא מחפש עבודה וכבר מרגיש ישראלי לכל דבר".
יומיים קודם לכן, בחמישי בצהריים, הגיעו אל אורית גם אריקה הלל ובני משפחתה. "הגעתי לישראל מארה"ב לפני עשר שנים, במסגרת 'מסע מורים', ללמד כאן אנגלית", מספרת אריקה (34). "אחרי שלימדתי חודשיים בבית הספר של אורית החלטתי שאני עושה עלייה. התחתנתי כאן עם בחור ישראלי, ואני מאושרת. החיבור עם אורית עזר לי מאוד להחליט שישראל היא המקום שאני רוצה להישאר בו ולגדל בו את ילדיי".
אורית מביטה באריקה בעיניים לחות. "איזה כיף לשמוע. הלכנו ביחד לים, ואז חזרנו לארוחת צהריים נהדרת אצלי, עם העוף המפורסם שבישל בעלי, אסף (51), שהוא מנהל כספים. היו גם סלטים ואורז ובטטות, ועוד המון תבשילים. אריקה ושאר הצעירים היהודים שהגיעו בעשור האחרון מחו"ל לשמש מורים לאנגלית אצלי בבית הספר – כולם נכנסו לי ללב, וכולם בני בית אצלי.
אריקה: "בנות שהיו איתי בפרויקט אמרו לי תמיד שכיף שיש לי את אורית, כי להן לא היתה אחת כזאת. אורית היתה בחתונה ובלידות שלי. היא הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי. בלעדיה אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת בביורוקרטיה הישראלית"
"זה הפך למפעל חיי. פתחתי בפניהם את ביתי, וחלקם ממש גרו אצלי לתקופות ארוכות. לא החמצתי, לצד בני המשפחה שלי, אף חתונה של הצעירים – גם אם היא התקיימה בחו"ל. אני איתם בכל השמחות, העצב ואתגרי החיים. הם ממש הפכו לחלק מהמשפחה שלי, וזה עושה אותי מאושרת".
ביחד סביב שולחן החג
כבר 32 שנה שאורית מלמדת אנגלית ומכהנת כרכזת השפה בבית הספר היסודי "רעות" בראשון לציון. צברית שלימדה את עצמה אנגלית, עוד בילדותה.
"התחלתי ללמוד אנגלית בכיתה ה', וכבר אז התחברתי מאוד לשפה. אני זוכרת שישבתי עם טייפ, הקלטתי שירים באנגלית והתחלתי לכתוב את המילים משמיעה. אחר כך רצתי למילון ומצאתי מילה אחרי מילה – וכך למדתי. ממש לבדי. התחלתי גם לכתוב שירים באנגלית, ובתיכון קראתי ספרים באנגלית. ולא תאמין: בפורים הראשון שלי בתפקיד מורה התחפשתי לדגל אנגליה".
הראשונים שהגיעו במסגרת "מסע מורים", כדי לתגבר את מגמת האנגלית בבית ספרה של אורית, היו אריקה הלל וג'ייסן באטלר. אריקה היתה אז בת 24, מניו יורק, וג'ייסן בן 22 שנחת מפלורידה.
"הפגישה שלנו היתה אהבה ממבט ראשון", זורחת אורית. "שמעתי שני צעירים שמדברים אנגלית מדהימה, ונזל לי ריר מרוב קנאה. חשבתי לעצמי שגם אני הייתי שמחה לדבר כמוהם. והאמת היא שהחבר'ה האלה שיפרו לי את האנגלית. לפני שהם הגיעו, עם מי יכולתי לדבר שיחה שוטפת באנגלית? עם התלמידים שלי?
"מבחינתי, זה היה ווין־ווין סיטואיישן. בזכות המורים הצעירים בפרויקט, שנקראים עמיתי הוראה, השתפרתי פלאים באנגלית. הרבה תלמידים ישראלים שלי ששומעים אותי מדברת אומרים לי היום בפליאה: 'מה, לא נולדת בארה"ב?' אני עונה שממש לא – נולדתי באסף הרופא.
"במסגרת הפרויקט דואגים לשכן את המורים הצעירים בדירה במרכז העיר. אריקה גרה עם עוד חמש־שש בנות, שהגיעו גם הן בהתנדבות לשנה בפרויקט. מייד כשפגשתי אותה נוצר בינינו חיבור מצוין. ואז הגיעו חגי תשרי, וחשבתי: מה היא וג'ייסן יעשו לבדם בעיר זרה? הרי אין להם משפחה פה, וצריך לזכור שהם עזבו הכל מאחור והתמסרו בעצם לתלמידים שלי.
"אז החלטתי להזמין אותם אלי הביתה לשולחן החג. אני לא אשכח את זה – שניהם הגיעו, ואריקה הביאה עוד שתי חברות שלה מהפרויקט, שעבדו בבית ספר אחר אבל גרו איתה בדירת השותפות. היה מאוד שמח.
"יש לי שלושה ילדים מקסימים: אופיר (24), סטודנט להנדסת חשמל, אריאל (20), חיילת, ואופל (14), תלמידה. אני זוכרת שאחרי שסיימנו עם האוכל, אריקה והחברות שלה התיישבו עם הבנות שלי, שהיו עדיין ילדות קטנות, על המיטה בחדר. הבנות שלי לא דיברו אנגלית, ואריקה והחברות שלה לא ידעו עדיין עברית, ובכל זאת כולן התחברו מייד. בלי שום מחסום של שפה. הן קלעו לבנות שלי צמות ושיחקו איתן, ואז התחילו פשוט לרקוד ביחד. זה היה מראה מקסים".
הקשר בין אורית לאריקה הלך אט־אט והתהדק. אריקה, שנמצאת כיום בהריונה השלישי, נזכרת שכבר אחרי חודשיים בישראל החליטה לעלות לארץ. היא נשואה לגל הלל, מהנדס בניין שאותו הכירה בתל אביב. הם מתגוררים ביישוב להבים שבדרום עם שני ילדיהם: מייקל (6), שעולה השנה לכיתה א', ובן (2.5).
"לפרויקט 'מסע מורים' הגעתי לפני עשור, אחרי ששנה קודם לכן טיילתי בישראל במסגרת פרויקט 'תגלית'. כשחזרתי לארה"ב שמעתי על התוכנית המיוחדת שמאפשרת לדוברי אנגלית ללמד ילדים ישראלים בישראל, והבנתי שכדי להשתתף לא חייבים להיות בעלי הכשרה כמורים. התלהבתי והחלטתי שאני רוצה לחזור לארץ, להתנדב וללמד ילדים את שפת האם שלי.
"הגעתי לכאן שוב, ומהפגישה הראשונה שלי עם אורית, בבית הספר שלה, החיבור בינינו היה מצוין. היא מייד הזמינה אותי לביתה אחרי בית הספר, לאכול איתה צהריים, ובאחד הימים החופשיים שלנו ישבנו בבית קפה ואכלנו ארוחת בוקר זוגית – דבר שהפך למסורת שלנו מדי פעם, עד היום.
"את גל, בעלי, הכרתי שמונה חודשים אחרי שהגעתי לארץ. אורית היתה לי אוזן קשבת לכל דבר, ושיתפתי אותה גם בדברים האישיים, וכמובן דיברתי איתה כשנתקלתי בבעיה כלשהי עם הפרויקט. אורית היא הדובדבן בקצפת שלי.
"בנות שהיו איתי בפרויקט אמרו לי תמיד שכיף שיש לי את אורית, כי להן לא היתה כזאת משלהן. אורית היתה אורחת בחתונה שלי ואחרי שילדתי ובכל השמחות. היא הפכה להיות חלק בלתי נפרד מחיי, ואני מאוד שמחה.
"היא וגל עזרו לי מאוד בכל עניין העלייה. אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת בלעדיהם בביורוקרטיה הישראלית. לא ידעתי כלום בהתחלה, ומיותר לציין שאז עדיין לא ידעתי עברית כל כך טוב. היום אני מדברת טוב".
את מרגישה שהצלחת להשתלב היטב בישראל?
"בהחלט. ממש, ממש, ממש. כיום אני מורה לאנגלית ומחנכת כיתה ח' בבית הספר 'ברנקו וייס' במיתרים. אני אוהבת את המשפחה שלי, את העבודה שלי ואת צוות האנגלית שלנו, שהוא כמו משפחה. ברור שאני מאוד מתגעגעת למשפחה האמיתית שלי בארה"ב. אני מנסה בכל שנה לטוס לבקר. הקיץ הזה לא הצלחתי, בגלל ההיריון שלי, וקצת קשה לי בינתיים. ההורים שלי מגיעים לכאן מדי פעם לבקר, ואנחנו כמובן בקשר תמידי בסקייפ ובווטסאפ".
את ממליצה גם לאחרים להגיע לפרויקט?
"בטח. זה ממש לייף צ'יינג'ר, משנה חיים".
אורית: "אני מאושרת שאריקה עלתה והחליטה לחיות בארץ. זה חלק בלתי נפרד מהפרויקט הנהדר הזה. יש כאן עניין של ציונות ואהבת הארץ, ועלייה של צעירים יהודים היא חלק מזה. אחרי שאריקה סיימה את שנת ההתנדבות שלה אצלי, היא למדה תואר שני בחינוך באוניברסיטת תל אביב, ואז חזרה לעבוד אצלנו, בבית הספר, כמורה לאנגלית בחצי משרה. אני פשוט התמוגגתי בתוך תוכי מהידיעה שהיא ממשיכה איתי, ושאני עומדת לקבל עוד שני מורים צעירים חדשים מהפרויקט. במהלך החופש הגדול מאוד ציפיתי להם".
מה מושך אותך כל כך בקשר עם המורים הצעירים שמגיעים אלייך מחו"ל?
"זאת שאלת מיליון הדולר. אני לא יודעת לענות. יש בי כנראה איזה תדר, שדה מגנטי, שפשוט מחבר אותי לחבר'ה האלה. אני אדם שמאוד קשה להיכנס ללב שלו. עברתי בחיי כמה אכזבות ושבירת לב. אבל כשמישהו נכנס ללב שלי – וואו, זה עד הסוף".
ובכל זאת, הקשר שלך מאוד יוצא דופן וייחודי עם מי שמגיעים ללמד אצלך. ספק אם יש עוד מורה כמוך בכל הארץ.
"נכון, והרבה אנשים אומרים לי את זה. אני חשבתי מההתחלה על המורים הצעירים שמגיעים, איך הם עוזבים מאחור את הבית, את המשפחות, את הנוחות, את החדר שלהם, את כל הסביבה התומכת – ובאים לכאן. ובהתנדבות. זה עורר בי מייד רגש אימהי כלפיהם. אז אני מאוד מכילה את החבר'ה האלה, ולו רק מעצם העובדה שהם נמצאים לבד בארץ חדשה. אני איתם. הרגש שלי כלפיהם עובד על טורים גבוהים".
נסיעת חוויה לליברפול
אחרי אריקה וג'ייסן הגיעו אל אורית גם הווילה אולסטון מייסון, ילידת אנגליה, וסולומון מלטסר, יליד ניו יורק – שניהם בני 34 כיום.
"היה אז חג סוכות, והייתי בנסיעה משפחתית לאילת. במלון גיליתי שיש לנו מיטה אחת רזרבה. מייד שאלתי את הווילה ואת סולומון אם אחד מהם ירצה להצטרף אלינו לאילת. הווילה קפצה על זה מייד. היא לקחה אוטובוס מראשל"צ והגיעה אלינו. הייתי מאושרת מזה.
"בלילה יצאנו, אני והיא, לבלות בפאב באילת. ישבנו שעתיים על קוקטייל טוב, והווילה שפכה בפניי את ליבה. היא סיפרה לי דברים אישיים – ואני הקשבתי. אחר כך, בפורים, בשנה שבה הווילה היתה בפרויקט, נסענו לאנגליה להכיר את ההורים שלה. ישנו אצלם, ואני שומרת על קשר איתם עד היום. בכל שבת אנחנו שולחים ברכות משפחתיות הדדיות".
סולומון עלה לארץ בסיום שנת ההתנדבות שלו, ואף התגייס לצה"ל. "הוא התנדב לגולני, ולמעשה היה חייל בודד", מסבירה אורית. "אימצנו אותו לחיקנו כבן משפחה, ובסופי שבוע, כשהוא היה יוצא לחופשות, חיכה לו אצלנו בית חם. קיבלנו על זה מהצבא סכום של 1,200 שקלים בחודש, שאותם העברנו מייד לסולומון, שייהנה ושיהיה לו כיף".
היא עוצרת לרגע את הדיבור הקולח ועיניה מצטעפות: "סולומון עזב את ישראל בחזרה לארה"ב ממש לפני הקורונה, אחרי שקיבל משרה של מורה במיאמי. זה היה דבר קשה מאוד עבורי. כולנו מאוד נקשרנו אליו, אני וכל בני משפחתי. מצד שני, אני שמחה בשבילו שהוא התפתח בחיים ושיש לו היום עבודה טובה".
אורית: "ראיתי עם אדוארד את יירוטי הטילים מעל הבית שלי. הוא היה ממש קול עם זה, בכלל לא פחד. הוא קיבל טלפונים מודאגים מהחברים שלו והרגיע אותם. הוא החליט להישאר בארץ, וכעת הוא מחפש עבודה ומרגיש ישראלי לגמרי"
לפני שמונה שנים הגיעה אל אורית, מדרום אפריקה, גם קיילי ווסלס עמית, כיום בת 33. "קיילי סיימה כאן את שנת הפרויקט שלה, ואז חזרה לביתה בדרום אפריקה", מספרת אורית. "אני לא ידעתי שהחלום שלה לאורך כל התקופה היה להשתקע בארץ. היא התקשרה אלי יום אחד מדרום אפריקה וסיפרה לי על הרעיון לחזור לכאן. אמרתי לה מייד: 'בואי, בשמחה'. היא הגיעה אלינו בפסח וגרה אצלנו עשרה ימים. נסענו איתה יחד לצימרים בצפון, והילדים שלי פשוט מתים עליה. היא כובשת.
"בכל פעם שדיברנו, קיילי ואני לבדנו, היא התחילה לבכות. הרגש הציף אותה, והיא ממש התקשתה לדבר. כדי להקל עליה הצעתי שתכתוב לי את הדברים במייל. והיא אכן כתבה: 'שיתפתי את אמא שלי, את אחותי ואת חבריי בחלום שלי לעבור לישראל להשתקע כאן. להקים משפחה'. כשקראתי את זה הופתעתי ושמחתי.
"קיילי חזרה לדרום אפריקה, השלימה שם תואר שני – ולפני כחמש שנים עשתה עלייה. בדרך כלל, כשעולים לארץ מקבלים מהמדינה סל קליטה. קיילי לא רצתה להשתכן במרכז קליטה והעדיפה לגור לבד. אז אמרתי לה, 'בואי, תגורי אצלנו'.
"אז עדיין חיינו כמשפחה בדירה קטנה יותר. הבת שלי, אופל, הסכימה לחלוק עם קיילי את חדרה, במשך שמונה חודשים. שתיהן הסתדרו מצוין. קיילי היתה בת בית אצלנו, ממש כמו אחת מילדינו".
ובכל זאת, לא היו שום קשיים? הילדים לא התלוננו כשבחורה זרה עברה פתאום לגור אצלם בבית?
"הפוך, ממש לא. אתה צריך לראות מה קורה כשקיילי באה לכאן. כולם קופצים עליה בחיבוקים ובנשיקות".
עיניה של אורית שוב מתלחלחות. "אני כל כך אוהבת אותה. היא מצאה בארץ אהבה, התחתנה לפני שנה וחצי עם ישראלי בשם דני, והם גרים בפתח תקווה. כעת היא עובדת כמורה לאנגלית בבית ספר תיכון בתל אביב, ואני מאוד מאושרת בשבילה".
אל חתונתה של קיילי, שנערכה בישראל, הגיעו אורית ובני משפחתה כאורחים נכבדים. ובגלל שהמעמד התקיים בשיא תקופת הקורונה, משפחתה של קיילי לא הורשתה לטוס לארץ מדרום אפריקה.
"קיילי ודני תכננו חתונה גדולה, אבל בגלל הקורונה היא נדחתה. בסוף הם החליטו לקיים את החתונה בבית כנסת בתל אביב, והמשפחה של קיילי ראתה הכל בשידור חי בזום. באפריל השנה הם ערכו חתונה נוספת, באולם שמחות בחדרה – והפעם כולם הגיעו לשמוח איתם".
אורית מקפידה להתייצב לא רק בשמחות של חניכיה שנערכות בארץ. "הווילה התחתנה באנגליה, ומה נראה לך, שאפסיד את המאורע המשמח הזה בגלל המרחק? נסעתי עם בעלי אסף והילדים לחתונה שנערכה בליברפול, ומימנו את הכרטיסים מכספנו. אסף שכר שם רכב גדול שהסיע את הכלה והחתן, את הוריהם וגם אותנו, אל בית הכנסת שבו נערכה החופה. אחרי החתונה טיילנו כולנו יחד, ועשינו מזה כבר חוויה מאוד גדולה".
איך מגיבים המורים האחרים בבית ספרך להשקעה יוצאת הדופן שלך? הם לא אומרים שהשתגעת?
"מה פתאום. הם מאוד בעניין ומאוד מפרגנים לי. החברה הכי טובה שלי, שהיא גם סגנית מנהלת בת הספר, מתארחת אצלנו הרבה ל'על האש', והיא היתה כאן כשהיו גם המורים הצעירים. היא נקשרה אליהם בעצמה, וזה מחמם מאוד את הלב.
"גם בבית הספר מקבלים אותם יפה, והיחס כלפיהם הוא כמורים לכל דבר. מזמינים אותם למסיבות של מורים, לפעילויות, והם חלק בלתי נפרד מהצוות שלנו".
מנכ"ל חברת "החוויה הישראלית", עמוס חרמון, טוען ש"מסע מורים" היא אחת התוכניות החינוכיות המשמעותיות והתורמות ביותר לחברה בישראל. "זאת באמצעות מאות מורים שמלמדים אלפי תלמידים אנגלית מדוברת. אני חייב לציין את הקשר הבלתי אמצעי שנוצר בין המורים, התלמידים וההורים. המורים הצעירים הפכו לבני בית בשכונות שבהן הם מלמדים, והם מנהלים את כל ההתקשרויות החברתיות באנגלית מדוברת – לטובת התלמידים והסביבה".
עופר גוטמן, מנכ״ל ארגון מסע: ״הצעירים שמגיעים ארצה במסגרת תוכנית מסע מורים הם מכפיל כוח להוראת האנגלית בישראל, מחברים את התפוצות לנוער הישראלי, ואף זוכים לחוות את המדינה באופן משמעותי כמקומיים״.
"שליחות אדירה"
אורית נמצאת כעת בשלבי תכנון שנת הלימודים הבאה. "אני בונה לכל תלמיד ישראלי שלי תוכנית אישית, לפי רמת האנגלית שלו, ואז אני אעביר למורים הצעירים מחו"ל את התלמידים היותר מתקדמים, לעבודה בקבוצות קטנות של 10-5 תלמידים. לי זה יאפשר להתפנות בכיתה לתלמידים היותר מתקשים והיותר מאותגרים – ולקדם אותם".
את לא מתעייפת משנה לשנה? יש בך כוח לעוד מחזור של עמיתי הוראה צעירים ותוססים?
"מקצוע המורה שוחק טילים. אני צריכה להמציא את הגלגל בכל פעם, ואכן משלבת קצת טכנולוגיה וחדשנות פדגוגית, אבל החבר'ה מחו"ל מוסיפים מלח ופלפל, מין לבלוב שהוא כל כך כיפי. בכל שנה מחדש אני והתלמידים שלי בציפייה דרוכה לדעת מי יגיע השנה. זה נותן ערך מוסף ונופך מיוחד להוראה".
מהי העמדה שלך בעניין מאבק המורים? את מאלה שנפגעים למראה תלוש המשכורת שלהם בסוף כל חודש?
"כן, הרבה פעמים אני נעלבת מהמשכורת שלי. אני מרגישה שזה לא הוגן, מה שאני מקבלת לעומת מה שאני נותנת ומשקיעה. אבל זה מקצוע שאם אתה לא רואה בו שליחות, יעד לחיים עם ערכים – אין לך מה לחפש בו. נכון שאין הלימה בין מה שאני מקבלת לבין מה שאני עושה בשטח, אבל לעולם לא אשקיע פחות בגלל זה. אין מצב.
"ויש עוד משהו מהותי: בגלל התנאים מגיעים, לצערי, למערכת החינוך הישראלית גם עובדי הוראה שלא הייתי רוצה שילמדו את ילדיי ונכדיי בעתיד. אם תהיה תמורה גבוהה יותר, סף הכניסה למקצוע הזה יעלה, וכולם ירוויחו מכך".
אורית מספרת בגאווה שכבר שישה מתוך 20 הצעירים שהגיעו מחו"ל ללמד אצלה אנגלית, עלו לארץ. "זה פרויקט ציוני מלהיב, ואני רואה בו שליחות אדירה – שהצעירים האלו יעשו עלייה ויישארו לחיות איתנו בישראל".
היא מקבלת הודעת ווטסאפ בנייד. "יש לנו קבוצת ווטסאפ לכל מי שהיו כאן בפרויקט. קוראים לה 'אורית'ס קידס', ויש לי כבר 20 'ילדים' מעשר שנים. חוץ משניים, שמסיבות שונות פחות התחברו, כל השאר חברים בקבוצה – ואנחנו נמצאים בקשר רציף. בכל יום הולדת, בכל חג, בכל שבת, ובעצם בכל יום – אנחנו בקשר. זה כיף גדול".