"היה לו לב זהב הראשון לתרום ולעזור" • ההורים חששו על הדבר היקר להם מכל, אך אוריאל איים עליהם שיברח מהבית וינתק את הקשר מאביו אם יסרבו לאשר לו להתמיין ליחידה קרבית • שמונה חודשים לאחר מותו, שבורת לב, נפטרה אמו ממחלת הסרטן
"נער מקסים, השיג כל מה שרצה". אוריאל ז"ל, צילום: לירון מולדובן, באדיבות המשפחה
המלחמה שלו, המלחמה שלה
כמה שעות לפני שנהרג, עוד הספיק שוטר מג"ב אוריאל בר מימון וולף לחגוג בביה"ח הדסה עין כרם בירושלים את יום הולדתה ה־48 של אילנה אמו. אילנה עברה טיפולים כימותרפיים נגד מחלת הסרטן, ובנה היחיד הגיע כדי לשמח אותה.
"עדיין זוכרים" אילנה ואוריאל (מימין) לצד חברת המשפחה חווה, צילום: לירון מולדובן, באדיבות המשפחה
יום שבת, 20 באפריל 2002. קבוצת לוחמים, ובהם אוריאל, ששירתו ביחידת מג"ב עזה, הבחינה במחבל פלשתיני שהתמקם בוואדי שמול עמדת צה"ל ומג"ב. המחבל התקדם לכיוון העמדה וברשותו רובה קלצ'ניקוב ורימונים. כשהחוליה זיהתה אותו, היא פתחה באש, והוא החל לירות לעברה צרורות. אוריאל ניסה לשפר עמדה כדי לפגוע במחבל ותפס מחסה מאחורי חומת מגן. אלא שכדור קטלני אחד עבר דרך חרך הירי של החומה והוא נפגע בראשו. אוריאל נהרג במקום. שמונה חודשים לאחר מכן, שבורת לב, נפטרה אמו ממחלת הסרטן.
אבן, פרח, עציץ
השרשרת המשפחתית של אוריאל נגדעה. המסע שעברו הוא ואמו, עלייתם ארצה מארגנטינה, הגיוס של אוריאל והמלחמה של אמו מהדהדים בלבבות של רבים מקרוביהם וחבריהם. "אוריאל נשאר תמיד בלב שלי", מספרת דודתו, רחל אלברט, אחות אביו לאונרדו. "בכל שנה אנחנו מגיעים לבית העלמין באשקלון. על המצבה תמיד אפשר להבחין במשהו חדש – אבן, פרח, עציץ. יותר מ־20 שנה לאחר שנפל החברים והמפקדים עדיין זוכרים".
ילדות בין סוסים וכלבים
אוריאל ביום הולדתה של בת דודתו, צילום: לירון מולדובן, באדיבות המשפחה
סמל שני אוריאל בר מימון וולף נולד באוקטובר 1981 בבואנוס איירס שבארגנטינה, בנם היחיד של אילנה ולאונרדו. כילד הוא אהב מאוד בעלי חיים, רכב על סוסים ולמד אילוף כלבים. ב־1996, כשהיה בן 14, הוא ואמו עלו לבדם לישראל, בנו את ביתם באשקלון והתקבלו בקהילה הדרום־אמריקנית בעיר. הדודה רחל פגשה את אוריאל כשהיה בן 4, בביקורה בארגנטינה. עשור לאחר מכן, כשהמשפחה עלתה ארצה, היא נסעה לפגוש אותם במרכז הקליטה. מאז הרגע ההוא הזמן עצר מלכת, וכשהיא מספרת עליו היא מתרגשת בדיוק כמו ביום ההוא. "הוא היה נער מקסים ויפה, היה לו חיוך שקשה לשכוח, כזה שאי אפשר להגיד לו 'לא' – והוא באמת השיג כל דבר שרצה".
"לב זהב, הראשון לתרום ולעזור"
אוריאל היה חניך בכפר הנוער מנוף שבעכו, שם למד במגמת מזון ומלונאות. בלימודיו בלט כקונדיטור מקצועי, אך גם במקצועות הריאליים מתמטיקה ופיזיקה. חברו, רפי חאחיאשוילי, שגר איתו בכפר הנוער, מספר: "הוא אהב לעסוק בספורט, קראטה, כדורגל. הוא אהב כלבים וסוסים, וביקר בשעות הבוקר המוקדמות בכלבייה ובאורוות. גם בני המשפחה שלנו הכירו את אוריאל. היה לו לב זהב. הראשון לתרום ולעזור".
רחל מספרת שהחייל אוריאל היה מסור לתפקידו בכל נימי נשמתו. "הוא היה גאה כל כך לשרת בצבא, ובתפקיד קרבי. הוא לא הפסיק להציג את החוגר שלו בכל מקום. בבוקר שבו נהרג לא הרגשתי טוב, הלב שלי דפק במהירות והלכתי לבית החולים. "כשחזרנו הביתה ראינו שיש הודעה במזכירה האלקטרונית. שמעתי את קולה של אילנה, היא ביקשה שכשנגיע הביתה נתקשר אליה כי משהו קרה לאוריאל. התקשרתי לטלפון שלו, שצלצל, אך לא היה מענה. פתאום הטלפון שלי צלצל. על הקו היה לאונרדו אחי, אביו של אוריאל, שמתגורר בארגנטינה. הוא סיפר לי שהודיעו לו שאוריאל נהרג"
יום הולדת בצל המוות
כשהגיע הזמן להתגייס לשירות צבאי, אוריאל התעקש לשרת ביחידה קרבית. בשל היותו בן יחיד, שני הוריו נדרשו לחתום עבורו על הטפסים. ההורים חששו על הדבר היקר להם מכל, אך אוריאל איים עליהם שיברח מהבית וינתק את הקשר מאביו שבארגנטינה, אם יסרבו לאשר לו להתמיין ליחידה קרבית.
הדודה רחל מספרת: "אח שלי התבקש להגיע לשגרירות ישראל בארגנטינה כדי לחתום על הטפסים. הוא חשש, התקשר אלי מדי יום וביקש ממני שאעשה משהו, שאשכנע אותו לא ללכת לקרבי. לא היה אפשר לשכנע את אוריאל אחרת".
"הבן שלך חזר"
אוריאל סיים בהצלחה טירונות במשמר הגבול (מג"ב), ואחריה שובץ בגזרת עזה ושירת באזור מחסום ארז. בערך באותו הזמן, בד בבד עם שירותו הצבאי, אילנה אמו חלתה בסרטן. אוריאל עמד לצידה ותמך בה במסירות במהלך הטיפולים הכימותרפיים הקשים שעברה. בכל שבת, עם שובו הביתה, היה צועק: "הבן שלך חזר".
ביום שבת, 20 באפריל 2002, אוריאל חזר מביקור אצל אמו בבית החולים, שם חגגו את יום הולדתה. אוריאל ניצב בעמדת השמירה כשהוא וחבריו הבחינו בפלשתיני שהחל ללכת לעבר תחנת המעבר. כשהחוליה הבינה שמדובר במחבל חמוש ברובה וברימונים, פתחו לעברו באש. אוריאל הסתער בגבורה על המחבל וניסה לפגוע בו. היורה החל לירות צרורות לכל עבר, ואוריאל נפגע בראשו מכדור שעבר דרך חור ירי בחומה שמאחוריה הסתתר – והוא נהרג במקום.
אות של גבורה
לאחר מותו נותרה אמו של אוריאל, אילנה, שבר כלי, ובכאב גדול התקשתה לאסוף את השברים. היא הספידה אותו בזעקות כאב ושבר, כשהיא דומעת על קברו: "אני ממשיכה לחכות לך, לחכות שתגיע הביתה ביום חמישי ותחבק אותי, ולעשות את הכביסות ולהכין לך אסאדו על תנור שכל כך אהבת, את השניצלים מארגנטינה, שאמרת שרק אני מכינה טעים".
"אני אוהבת אותך, בן שלי, ואני כל כך גאה בך. היית הדבר הכי יפה שקרה לי בחיים. תינוק שלי, ילד שלי, גיבור שלי. בכל מקום השארת סימנים שגורמים לי להיזכר כמה גדול היית. אני מתגעגעת לאהבה שלך, לריח הבושם שלך, לקול שלך, מתגעגעת ומשתגעת".
"הדבק המאחד – בחייו ובמותו"
בעקבות הקרב שבו נפל אוריאל, הוענק לו עיטור השירות של משטרת ישראל. עליו נכתב כי פעל באומץ לב, תוך הסתערות וחתירה למגע ללא מורא. מפכ"ל המשטרה דאז, רנ"צ שלמה אהרונישקי, ומפקד משמר הגבול, ניצב דוד צור, העניקו לאילנה וולף, על מיטת חוליה, את האות. שלושה שבועות לאחר מכן, ושמונה חודשים לאחר שאיבדה את בנה היחיד, נפטרה אילנה ממחלת הסרטן. מאז נשארה מלאכת הזיכרון אצל הדודה רחל.
כבר 21 שנים שהחברים הטובים של אוריאל מכפר הנוער "מנוף" נפגשים יחדיו, ומציינים את יום השנה למותו. רפי מספר: "רק בזכות אוריאל נשארנו בקשר. אחרי הפנימייה כל אחד התגייס, למד, הקים משפחה, עבר לגור בעיר אחרת. פעם בשנה אנחנו נפגשים כולנו, עורכים סעודה לזכרו ומעלים זיכרונות. הגעגוע לא נגמר. אוריאל היה בחייו הדבק המאחד שלנו, וכך נשאר גם במותו. במותו ציווה לנו את החיים והרעות".
אלפי נרות הנצחה
בערב יום הזיכרון ישתתפו קרוביו וחבריו של אוריאל בטקס יום הזיכרון הבינלאומי לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה מהתפוצות. את הטקס מקיים ארגון מסע, מיסודן של הסוכנות היהודית וממשלת ישראל. הטקס ייערך באתר יד לשריון שבלטרון, בנוכחות אלפי איש ובהשתתפות דיגיטלית של 60 מדינות.
"לנצור את זכרם"
על מצבתו של אוריאל נחקק: "לוקו לינדו יקר, אוהבים אותך, אבא ואמא". במוקד הטקס שיתקיים השנה יעמדו סיפוריהם של חיילים בודדים, עולים חדשים, אזרחים ותיירים, שהגיעו לישראל מכל רחבי העולם ונפלו בעת מילוי תפקידם בצה״ל או נרצחו בפעולות איבה.
לדברי עופר גוטמן, מנכ"ל ארגון מסע: "כמדי שנה אנו מעלים על נס את זכרם של מיטב בניה ובנותיה של הארץ הזו, אשר בחרו להגיע לכאן ממדינות מוצאם ולהגן על מדינת ישראל. ביום המיוחד הזה אנו מעניקים לאלפי הצעירים שמגיעים אלינו הזדמנות להתחבר לישראליות ולנצור את זכר החללים. אנו מזמינים כל יהודי ברחבי העולם להתחבר לטקס, שיונגש בשפות אנגלית, צרפתית, ספרדית ורוסית".